החלטה בתיק ת"א 15973-12-12

בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערבוה להוצאותיהם של המבקשים, בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

רקע

1.              התובע תבע את הנתבעים לתשלום סכום של 105,000 ש"ח. לטענת התובע ביום 15.9.10 נערך ונחתם חוזה שכירות בין הנתבעת 1 לבינו, לפיו שכר הוא נכס בגן יבנה, לתקופה של שנה אחת. הנתבעת 1 הצהירה בפני התובע, כי היא תתקן על חשבונה את כל הטעון תיקון. לאחר הכניסה למושכר, החלו בעיות קשות אשר לא רק פגמו בהנאה מן המושכר, אלא גורמות לכך שהתובע ובנו יסבלו מן השימוש במושכר.

חרף העובדה שלא בוצעו כל התיקונים הטעונים תיקון וחרף כל הסבל שסבלו התובע ובנו, לא נפגעו היחסים המיוחדים שבין הצדדים. לפיכך לקראת תום תקופת החוזה, הסכימו ביניהם התובע והנתבעים כי הפעם ישכירו הנתבעים לתובע את המושכר בהסכם חדש, ללא הסכם כתוב - כך טוען התובע שביקשו הנתבעים, לתקופה ארוכה של כ- 10 שנים בשכר דירה של 2,500 ש"ח לחודש. עוד הוסכם, כי התובע יהא רשאי להשקיע כרצונו במושכר וכי הנתבעים עומדים על התחייבותם לבצע את כל התיקונים הנדרשים על מנת לשפר את תנאי המגורים של התובע ובנו במושכר.

בהתאם לסיכום, השקיע התובע במושכר סכום כולל של כ - 63,500 ש"ח.

ביום 10.10.12 הודיעה הנתבעת 1 לתובע, טלפונית כי עליו לפנות את המושכר הואיל ואחיין של בעל הבית צריך להיכנס להתגורר בבית.

נוכח האמור, עותר התובע להצהיר שהוא "דייר מוגן" או לחילופין, לחייב את הנתבעים לשלם לו 63,500 ש"ח החזר ההוצאות שהוציא + 42,000 ש"ח הפרש דמי שכירות עד תום תקופת השכירות החדשה, לפי הפרש בין 2,500 ש"ח לחודש ל- 3,000 ש"ח.

2.              הנתבעים טענו שנתבעת 1 מיופת כוח להשכרת הדירה. הנתבעים מאשרים שסוכם, בע"פ, להאריך את החוזה לשנה נוספת, עד ליום 14.9.12, אך מכחישים מכל וכל את הטענה שהנכס הושכר ל- 10 שנים ואף טוענים שהסכם חכירה ל- 10 שנים חייב להיות בכתב בהתאם לסעיף 8 של חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. הנתבעים מכחישים את ההשקעות הנטענות.

3.              הצדדים הגישו את כל ראיותיהם, והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות.

4.              בקדם משפט אשר התקיים ביום 24.3.13, העיד התובע כי הוגשה נגדו תביעה לפינוי מושכר על ידי הבעלים של הנכס, הוא אינו משלם שכר דירה משום שהנתבעים אינם מעוניינים לקבל ממנו שכ"ד. התובע שינה את הנטען בכתב התביעה ביחס למועד הארכת הסכם השכירות והעיד: " ... פעם היא אמרה פתוח, פעם היא אמרה 5 שנים ... אני באתי וביקשתי 10 שנים, היא אמרה כן וחייכה. בהקלטה היא גמגמה, פעם אמרה שיש לי זמן והיא לא אמרה בדיוק 10 שנים ...". נתבע 2 העיד כי אשתו, נתבעת 1, היא מיופת כוח להשכרת הדירה וכי לבקשת בעל הדירה, הם ביקשו מהנתבע לפנות את הדירה.

ב"כ הנתבעים התנגד לשינוי או הרחבת חזית.

דיון והכרעה

5.              לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה, בתשובה לתשובה ובחומר שבתיק, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להתקבל. להלן נימוקי.

6.              ההלכה קובעת כי:

"תקנה 519 מותירה לבית המשפט שיקול דעת האם לחייב תובע בהפקדת ערובה, ובפסיקה נקבעו כמה שיקולים מנחים לעניין זה. החלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה צריכה לשקף איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו הקניינית של הנתבע והגנה מפני תביעות סרק."

[ רע"א 8730/10 אמנון יוסף נ' יעקב בינסון, 23.03.2011]

על כן, אבחן להלן את יכולתו הכלכלית של התובע לשלם הוצאות שייפסקו לטובת הנתבעים, אם ייפסקו, ואת סיכויי התביעה.

מצבו הכלכלי של התובע

7.              הנתבעת טענה, בתצהיר שצירפה לבקשה, כי על פי דברים שמסר לה בנו של התובע, התובע מצוי במצב כלכלי לא טוב וכי יהיה קושי לגבות מהתובע הוצאות אשר ייפסקו, אם ייפסקו, היה ותידחה התביעה.

8.              התובע השיב לבקשה, ללא תצהיר, ולא הכחיש את טענות הנתבעים ביחס למצבו הכלכלי. התובע טען: " אין זה מתפקידו של בית המשפט לספק למבקשים פתרונות משפטיים לגביית הוצאותיהם ...". מכך שהתובע לא צירף תצהיר לתשובתו, לא הכחיש שמצבו הכלכלי לא יאפשר לו לשלם את הוצאות הנתבעים ודבריו כמצוטט לעיל, אני מסיק שאם ייפסקו הוצאות נגד התובע, יתקשו הנתבעים לגבות ממנו את סכום ההוצאות.

סיכויי התביעה

9.              מבלי שקבעתי את דעתי באופן סופי, אני סבור שסיכויי התביעה להתקבל, נמוכים.

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת התחייבה לפניו, בעל פה, להאריך את הסכם השכירות בכ- 10 שנים. הארכה כזאת, דורשת הסכם בכתב. ראו: